מעט ישן אבל היה ערב בלתי נשכח 

ארזתי את עצמי ופקלאותי, מסודרת, מגולחת, מצוחצחת, ותפסתי רכבת. מצד אחד, הדרך מ ד ה י מ ה. אני לא מכירה אותה באור יום, והכל כל כך כל כך יפה.... מצד שני נפלתי על רכבת שהייתה שיא הטכנולוגיה בימי האנגלים בארץ, וכל הדרך הרגישה כמו המתקן הזה בלונה פארק שלא מפסיק לקפוץ.. נו שויין אני חושבת לעצמי, מזכירה לעצמי את ההבטחה ללונה פארק מהסוג הסוטה והאהוב עלי, מגבירה ווליום באמפישלוש ומנסה להתעלם מהדרך שעושה לי בחילה.. שעה ועשרים אח"כ, הגעתי. שלום שלום, נשיקה נשיקה, והתאקלמות.. מאז שנגמר נורא מוזר לי להגיע לשם... אני לא יודעת בדיוק איך להתנהג ואיפה לשים את עצמי והאם לקרוא בשם או לא לקרוא בשם, אבל הפעם חסכתי את כל הבלאגן וביקשתי שיקבל אותי שפחה. אין מה לעשות. נוסחה מנצחת לא מחליפים, והאמת, התגעגעתי. התגעגעתי להרגשה הזו שיש כשמישהו מכניע אותך. ואני הרי בלתימנוצחתואףאחדלאיכולעלי. קצת פרדוקס בהתייחס לעובדה שמה שגורם לי להשאיר שלוליות אחרי היא אותה התחושה שהכניעו אותי, שהביסו את הגישה והמניירות.. אז אם אני מגיעה למקום שלא נותן לי ברירה.. מי אני שאסרב?! העיניים שלי ניצתו כשראיתי את כל החידושים.. נקשרתי, נתליתי (הפוך!), הוצלפתי, חוברתי לסד, ועוד כל מיני ניסים ונפלאות שבהחלט הצדיקו את קניית הכרטיס ללונה פארק הבדסמי הראשן :) (היה חסר לי רק מכונות של פופקורן וצמר גפן מתוק להשלים את האוירה..) אח"כ המוסיקה הזו שאומרת לי סשן. אוי המוסיקה הזו מרטיבה אותי אוטומטית.. (אפילו פעם הייתה פרסומת של ערוץ ביפ עם הנעימה הזו שהייתה גורמת לי לרייר בכל זמן נתון) שמיכה נפרשה על הרצפה, ואני הוריתי לשכב על הגב. מחט ראשונה דקרה אותי, שניה, שלישית, נאבקת להישאר מחוברת, נאבקת לא להיכנע לספייס המתוק הזה, לא רוצה לפספס.. אלה רק המחטים הראשונות, ויש עוד המון המון... שד אחד, שד שני, יד שמאל, יד ימין, מתחת לצלעות ואני נפרדת לשלום ופורשת לעולם שכולו טוב. אני לא יודעת אם אפשר להגדיר את זה כספייס אפילו.. זה היה יותר קרוב לטריפ של אסיד. איזה טריפ של אסיד? זה לא רואה אותו אפילו.. אוכלת הזיות, הצבעים מתחדדים, הצלילים ממלאים לי את האזניים, אני מרחפת. נמצאת פיזית בחדר, במיינד אני חוגגת לי בין העננים עם יצורים, זורקת אצבע משולשת לכיוונו של הופמן... (נה! וזה בלי כימיקל אחד!) עד שהוא מסיים אומר לי שהמחטים הראשונות נמצאות יותר מידי זמן וצריך להוריד. לאאאאאאאאאאאאאאאאאאא אני זועקת. מה פתאום! לא מוכנה! מה זה התנאים האלה?! תן רגע להנות מהסאטל כמו שצריך! אז הסכים :) לא יודעת כמה זמן עבר, ואיך בדיוק סיימתי את הטריפ, אבל כשקמתי ספרתי את המחטים. 181. פאקינג 181 מחטים ננעצו בי.. ואם יש לי פטיש זה מחטים. כל יום מצידי להפוך לכרית סיכות אנושית. רק המספר הזה מעלה לי את ההיי.. אני שוקלת להסב מקצוע לשוליית תופרת :) אח"כ הרמנו כוסית,קראנו בבלוג של נילי ונילי על תרמית המליונים עם הבלוג של תננת (אני באמת לא מבינה.. ואני עוד קוראת את ש. בתכיפות שלא תבייש אף אחד שמכבד את עצמו.. איך לא קישרתי? הזוי. אני מרגישה כאילו נגזלה ממני תומתי.. איך אני אחזור לקרוא בלוגים כפעם?!) , ראינו את דה פט (סרט הזוי וחסר פאנטה לטעמי..) , והלכנו לישון. מוזר לי לחלוטין שהרשיתי לעצמי להיות שם ב 100%. לא אופייני לי ולחרדות שלי... עוד יותר לא אופייני לי שכבר לא מחפשת להראות לך שאם תסתכל ברזולוציה קצת יותר רחבה תמצא שזה יכול להיות טוב. נו. .כשאין פרשר, אז אין פרשר.. עדיין מרחפת... תודה רבה רבה לך איש חשוב מאוד, חוויה של וואנס אין איי לייף טיים.